שפע ברגע

אנחנו חיים בעולם עמוס בגירויים- קולות, ריחות, טעמים, בגדים, עיצובים ומה לא? מידע בכל תחום מציף אותנו מכל עבר: באמצעי תקשורת, רשתות חברתיות, עסקים, חברים ומגוון אנשים שאנחנו פוגשים מידי יום- באופן סמוי ובאופן גלוי.

אני זוכרת שבילדות שלי, הייתה חנות צעצועים אחת- “פו הדב” קראו לה. אם הייתי צריכה לבחור מתנה ליום הולדת- זה היה המקום. אם הייתי צריכה לקנות מתנה לחבר/ה- זה היה המקום. אם הייתי צריכה לקנות מחברות או כלי כתיבה- זה היה המקום. ואם ההורים היו צריכים לקנות מתנה מפיית השיניים- תנחשו מה? זה היה המקום.

לפני כמה ימים הלכתי עם הבן שלי, לחפש לו מתנה ליום הולדת. עברנו ב 5-6 חנויות צעצועים, שכל חנות היא עולם של צעצועים. המון אפשרויות, מבחר עצום, מלא פיתויים ואם זה לא מספיק, בשניה ש"האח הגדול " מבחין שאנחנו מחפשים משהו, בחושי האלגוריתמים המפותחים שלו, הוא נכנס למצב התקפה וגם הוא זורק לנו מלא אופציות, פרסומות ועוד אפשרויות..

בחנות הרביעית כבר הייתה לי תחושה של הצפה מכל השטף הזה וכבר הגעתי לסף הכלה מסוים וממנו לא הייתה לי עוד אפשרות לקלוט. וחשבתי לעצמי, אם לנו קשה עם כל האפשרויות האלה, מה מרגישים הילדים בסופרמרקט הגדול של החיים?

איך אפשר לעמוד בשטף הזה ולומר לו "לא", או לומר "אפשר, אבל רק אחד" כדי שלא ירגיש מקופח? כי איזה "אחד" הוא בדיוק יוכל לבחור מכל אלה? זה כל כך קשה.

עם כל היתרונות של תרבות השפע, הרי שזה ממש מתסכל על גבול הבלתי אפשרי לקבל החלטה. תמיד תכרסם בנו התחושה- שאולי יש משהו טוב יותר?

בשנת 2013 נכנסה לחיינו פוביה חדשה- Fomo fear of missing out או fear of better options. ובתרגום- הפחד מהחמצה.

אנחנו חוויים את זה כשאנחנו צריכים לבחור סרט/ סדרה בנטפליקס או ביס או בהוט, או בפרטנר או בדיסני..או לבחור דייט מהמגוון שיש בטינדר או ביתר אתרי ההיכרויות, או לבחור לאכול במסעדה איטלקית, סינית, תאילנדית, בשרים או סתם מגש פירות/ עוגות/ עוגיות מושחתות ושאר קינוחים שאפשר להזמין מאלפי עסקים קטנים, גדולים וביתיים.

הפחד מהחמצה מתחיל בתחושת חרדה מתמשכת מפני החמצת הזדמנויות וויתור על אפשרויות, החל ביומיומיות ועד לכאלה שהן משנות חיים בפוטנציה, בכל התחומים. החרדה הכללית הזו, שברקע, הופכת לפחד ספציפי בנקודות החלטה. אבדן ההזדמנות נתפס כאיום. הפחד מהחמצה נוגע לכל מה שאנחנו מרגישים שאנחנו רוצים אבל מחמיצים בחיים כי אין לנו מספיק זמן, כסף, יופי, אופי, אומץ, קשרים, … או בגלל שאנחנו לא נמצאים במקום הנכון בזמן הנכון.

הפחד מהחמצה יוצר עבורנו קושי: לבחור בין אפשרויות -כיוון שכל בחירה היא וויתור על אפשרויות אחרות להתחייב - מאותה סיבה להתמקד ולהתמיד - מפני שאנחנו נתונים כל הזמן לפיתויים של אפשרויות אחרות שאנחנו מחמיצים להתנתק - משום שבכל רגע יכול לקרות משהו חשוב או להיווצר הזדמנות שנחמיץ.

כשאנחנו מדברים על חרדת החמצה, חשוב לזכור דבר אחד: בחיים האמיתיים אי אפשר לרקוד על שתי חתונות בבת אחת - צריך לבחור אחת. כל החלטה שנקבל תגרור ויתור על משהו אחר, שבהכרח נפספס. המציאות לא תשתנה, אז איך לומדים להשלים איתה? איך אפשר להתנהל ביומיום שלנו בצורה שתועיל לנו, ולא תגביר את חרדת ההחמצה?

1. נקבל החלטה ונתמסר אליה מתוך ההבנה שאין באמת בחירה נכונה ומושלמת אלא כזו שנהיה שלמים איתה ובכל יום נשתדל לחזק ולתחזק את ההחלטה. 2. לקבל החלטה בתוך 3 שניות לכל היותר- לאחר 3 שניות של מחשבה על ההחלטה, החלק הספקן שלנו בראש יתחיל לפעול. ואז, יתחילו כל הצרות.. 3. לשים לב למצב הרגשי שלנו- שכשאנחנו נסחפים בתוך רגש מסוים, לא תמיד נקבל החלטות הגיוניות. אלא החלטות שהרגש משבש את הפרשנות שלהן. וזה לא חייב להיות רגש שלילי. זה גם יכול להיות עודף התלהבות. כאשר אנחנו נסערים רגשית, יותר קל להשפיע על היכולת שלנו לקבל החלטות. אנחנו תופשים את ההחלטות מתוך אותו מצב רוח. ואז הפרשנות שלנו משתבשת. יותר רגשית. פחות הגיונית.

לסיכום: אין ביטוח מטעויות כי אין דבר כזה "טעויות". יש רק עשייה ובסופה השלכות ותוצאות. אם נקבל תוצאה לא רצויה, נפעל כדי לתקן אותה. רק שאם ננסה מראש להימנע מטעויות, לעולם לא נצא לדרך. ואם לא נצא לדרך, נתקע באותו המקום.

אם אתם מרגישים תקיעות בזוגיות, קריירה, עבודה, ילדים שנובעת בין היתר מתרבות השפע, אני מזמינה אתכם לשוחח עימי ויחד נגבש מטרה ברורה, מוגדרת ומדויקת ובמצב כזה- קל יותר לקבל החלטות.