הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו

ביום יום אנחנו חווים אינספור אירועים קטנים כגדולים! נגדיר אירועים כאינטראקציות (מפגשים עם אנשים אחרים) בהם קורים דברים, נאמרים דברים, אשר גורמים לנו לחשוב, להרגיש ולהתנהג בהתאם. למשל: עליתי לאוטובוס, אמרתי בוקר טוב לנהג והוא לא התייחס בכלל- נגדיר את זה אירוע. באותו הרגע אני נותנת לעצמי הסבר על מה שקרה: איזה נהג חצוף, אומרים לו בוקר טוב, קשה לו לענות? – זאת פרשנות. באותו הרגע קצת נעלבתי מחוסר ההתייחסות של הנהג- זה רגש שהתעורר אצלי בעקבות הפרשנות שנתתי לעצמי על האירוע. הסתובבתי כנעלבת ועשיתי פרצוף חמוץ- זאת תגובה.

מודל אפר"ת עליו אני מתבססת רבות- מציג את שרשרת התגובות שנוצרת אחרי כל אירוע: ארוע>פרשנות>רגש>תגובה. המרכיב היחיד שלנו כבני אדם יש שליטה עליו הוא מרכיב הפרשנות.

האוטומט שלנו הוא לתת פרשנות שלילית לאירועים (ככה זה עובד- יש לנו 5 מחשבות שליליות על כל מחשבה חיובית אחת )

ומבחינה פסיכולוגית- במוח שלנו קיימות שתי מערכות: אחרת מהירה ואינטואיטיבית שעובדת ללא מאמץ והשניה היא איטית, רציונאלית ומתאמצת. ואנחנו לא ממש אוהבים להתאמץ

לא פעם אנו לא מבינים מדוע הצד השני אינו מבין את הדברים כמונו, כיצד הוא מתנהג בצורה כל כך לא הגיונית. ההנחה העומדת בבסיס תהייה זו היא, שהדברים שאנו רואים, מבינים, עושים, הם מובנים מאליהם ועומדים במבחן ההיגיון. אך העובדות הן, שהצד השני לא בהכרח מבין את ההיגיון של זולתו גם אם הוא נראה כל כך פשוט. אירועים מוסברים על ידי פרשנויות, ולכל אירוע יש יותר מפרשנות הגיונית אחת, כששני אנשים מתבוננים על אירוע אחד, וכל אחד מפרש אותו באופן הגיוני לטעמו, סביר להניח שהרגשות ביניהם יהיו שונים וממילא התגובה של כל אחד לא תובן לרעהו, עד שישכילו לחזור אל תחילת האירוע ולבדוק את הפרשנות שהוצמדה לו.

חשוב לדעת שישנם כמה עיוותים הקשורים לאירוע ולפרשנות. הנפוצים שבהם: הסקת מסקנות שרירותית,הטיה של אינפורמציה, הגזמה או צמצום, והתייחסות דיכוטומית (שחור ולבן).

הסקת מסקנות שרירותית – אנו משלימים את התמונה בהנחות לא מבוססות, נייחס לאדם או לאירוע התנהגות על סמך העבר, שמועות או ספקולציות.

הטיה של האינפורמציה– כאשר בני זוג רבים סביב אירוע, אנו עלולים לפתח עמדה כתוצאה מהקשבה רק לצד אחד. לעתים אנו שומעים לבסוף את שני הצדדים, אך עמדתנו על האירוע כבר נקבעה לאחר ששמענו צד אחד בלבד.

הגזמה או צמצום– אירוע מסוים עלול להיחשב כדבר שולי אצל האחד, אך אירוע בעל משמעות אצל האחר. בבואנו לפרש את האירוע יש לנו לקחת בחשבון את הקונטקסט.

התייחסות דיכוטומית– לעתים פירוש של אירוע, יש לו משמעות מסוימת, אנו צובעים את כל מערכת היחסים באותו צבע. לדוגמא: הוא כועס, סימן שהוא בכלל לא אוהב. היא מחייכת סימן שהכול תקין.

המסקנה היא: ככל שניתן יותר פרשנויות חיוביות לאירועים – כך נגדיל את הרווחה הנפשית שלנו ואת האושר הפנימי שלנו.

אז איך זה עובד? נחזור לסיפור של נהג האוטובוס- שלא התייחס לבוקר טוב שלי, נשאל את עצמנו "יכל להיות ש…הוא לא עונה כי היה טרוד במחשבות….." בחלק גדול מהמקרים כל שרשרת התגובות שלנו תשתנה- אני לא איעלב, נהפוך הוא אני אהיה מלאת חמלה אליו ואגיב בסלחנות ולא אעשה מזה ספור, ואלך משם נינוחה יותר. יש לנו יכולת לשלוט בחלק גדול מהפרשנויות שלנו באירועי היום יום אותם אנו חווים: מול בני זוג, מול הילדים שלנו, מול הקולגות והמעסיקים שלנו, חברים ועוד.

קחו אחריות, תתחילו להתאמן על מתן פרשנויות חיוביות – זה הקול/הכל בראש!!! לפני שהמחשבות משתוללות – תפעילו קול חיובי ששואל "יכל להיות ש…." . שאלה מסוג זה מאפשרת לנו להגדיל את מרחב האפשרויות של הפרשנויות, כמתונות יותר ונשלטות יותר.

אז מה תעשו בכל אירוע בו אתם מרגישים שאתם נותנים או נתתם פרשנות לא טובה שגרמה לכם להרגיש לא טוב?

תנסו לשאול רגע שאלה אחרת "יכל להיות ש…."? ותציגו אפשרות אחרת חיובית יותר לאירוע. אתם לאט לאט תשימו לב- שבחלק לא מבוטל מהמקרים אתם תרגישו טוב יותר.

זה קל להגיד, קשה לעשות אבל הכי פשוט זה לנסות!

בהצלחה!